בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השניה. סבתא רבקה וסבא משה חזרו לסיגט מטרנווה והתחתנו שם בעזרת דוד של סבא משה שניצל גם הוא מהתופת וחזר אחרי המלחמה לסיגט. לא היתה כל סיבה להישאר במקום, בני משפחה לא חזרו. היתה במקום פעילות ציונית ולכן החלו לחשוב על עליה לארץ. ארגונים כמו "בני עקיבא" ו "המזרחי" היו פעילים במקום כמו גם אירגונים ציוניים אחרים. הפעילות עסקה באסוף שארית הפליטה והכוונתה לעליה לישראל.
מסלול העליה לארץ ישראל חייב היה לעבור דרך נמל ימי ולכן איטליה, שלה נמלי ים מרובים, היתה היעד. סבא משה וסבתא רבקה שכבר היו נשואים יצאו מסיגט שברומניה, עברו בצ'כסלובקיה והמשיכו לגרמניה.
בדרומה של גרמניה, בסמוך לגבול עם אוסטריה, בעיירה קטנה בשם בייריש גמיין הוקם מחנה לאיסוף ילדים ובני נוער יהודים שרידי השואה. סבא וסבתא הגיעו לאותו בית ילדים ואבא עבד שם כמדריך. הם היו במקום כשנה. באותה שנה בחנוכה, ב- כ"ה כסלו – תש"ז (18.12.1946) נולד להם בן בכור – שקיבל את שמו של הסבא שנספה בשואה (אבא של אבי הילד) – יעקב. הלידה היתה בעיר סמוכה למחנה בשם רוזנהיים. בידי סבי תעודת לידה מקורית מרוזנהיים. כ– 5 וחצי שנים אח"כ בארץ ישראל בפתח – תקוה נולד בנם השני – אח של סבא שלי – יצחק אלימלך.
כאמור, לאחר כשנה בבייריש גמיין,הם ממשיכים לכיוון איטליה. אבא משמש כמדריך לקבוצת בני נוער כשהמטרה היא כמובן עליה לארץ. תחילה חוצים את הגבול ועוברים באוסטריה. האזור הוא אזור הרי האלפים ויש לעבור את הגבולות בחשאי כי אין בידיהם אישורים מתאימים. ההתקדמות נעשית בהליכה רגלית בלילות בכדי לא להיתפס. ההליכה היתה קשה וארוכה. סבתא מספרת שהם לקחו 2 מקלות ארוכים, קשרו בין המקלות שמיכה ולמעשה יצרו כעין אלונקה בה השכיבו את בנם התינוק וכך צעדו יחד תוך כדי התגנבות ומעבר הגבול מגרמניה לאוסטריה ומאוסטריה לאיטליה. מיד כשעברו את הגבול עם הקבוצה לאיטליה, הקבוצה נתפסה ואולם הארגונים שעסקו בעליה לארץ הסדירו את שחרור הקבוצה תמורת "שוחד" והקבוצה המשיכה ל"מחנה מעבר" זמני, שם המתינו והתכוננו לעליה לארץ. שם העיירה האיטלקית בה היה המחנה הוא סן פלגרינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה