יום שבת, 1 בינואר 2011

שנים ראשונות בארץ

סבא משה וסבתא רבקה (סבא וסבתא רבה, הוריהם של סבא יעקב) עלו לארץ כאמור ב- 20 לאוגוסט  1948 באניה "קדמה" שהפליגה ב - 12.8.48 מנמל גנואה בצפון איטליה לנמל חיפה.
בידי סבא יעקב רשיונות העליה "סרטיפיקאטים" עם חותמת היציאה מאיטליה והכניסה לארץ. סבתא רבקה מדברת על "מכת חום" שקיבלו כשירדו מהאניה. חום ישראלי טיפוסי בשיא הקיץ שיוצאי אירופה לא רגילים לו. הורי סבא יעקב עלו לארץ עם מזוודה אחת ובה ציוד בסיסי מינימלי, להם ולבנם התינוק (סבי). למעשה היו חסרי כל, כמו רוב העולים פליטי השואה מאירופה. לא היה להם, לא כסף. לא רכוש או ציוד, לא הורים ולא קרובי משפחה שיכלו לעזור. אמנם היה להם גיס שחי בפתח תקוה וכבר היה ותיק בארץ – (כ- 15 שנה)  אולם כפי שהתברר בהמשך עם כל רצונו הטוב האמיתי לא יכול היה לעזור. מקום מגוריהם הראשוני היה בחדר שכור אצל אשה אלמנה בשם - רחל מנוח -  ב"היובל" (כפר מעש כפי שנקרא היום) כפר בסמוך לפתח תקוה.
אבא של סבא שלי (סבא משה) עבד בכל מיני עבודות מזדמנות (בבנין, בחקלאות ובבית חרושת לשמן). לאבא הייתה בעיה קשה מאד כיצד לקום בכל בוקר לעבודה מוקדם ובזמן, כי לא היה לו שעון. בבית שבו גרו, לאלמנה, בעלת הבית היה שעון קיר שצלצל בכל שעה. סבא משה ישן וסבתא רבקה נשארה ערה ובכל צלצול של השעון היתה הולכת לראות את השעה, כשהשעה היתה שש בבוקר העירה את סבא משה שהלך לעבודה. כך היה עד למשכורת הראשונה שקיבל. מהמשכורת הראשונה הם קנו שעון מעורר. וכך יכולים היו שניהם לישון במנוחה ולהתעורר כשצריך, בעזרת השעון המעורר. היה זה שעון שהחזיק מעמד הרבה שנים וחקוק בזכרון סבא יעקב עד היום.
כך היה המצב בארבע  השנים הראשונות שהיו בארץ. אחרי כארבע שנים סבא משה התקבל לעבודה בדואר בתל אביב כדוור. בהמשך הם עברו לגור בבית משלהם במושב צפריה שם היו לנו קרובים, קלרה, אחות של סבתא רבקה. באותה תקופה - במושב "היובל" נולד ב"ה בן שני למשפחה. ב - י"ד סיון תשי"ב. (7.6.1952) נולד אחיו של סבי שנקרא על שם אחיה הבכור של סבתא רבקה, יצחק אלימלך.
סבי מספר
שכילד ב"היובל", הוא זוכר הליכה בשבתות עם אביו (סבא משה) לבית הכנסת. הוא זוכר טיולים באזור בשבת בין השדות והפרדסים מסביב ובמיוחד לשכונה סמוכה "נווה-עוז" שם גרה גולדי,אחותה של סבתא רבקה.
 יש דבר מאד חשוב ומעניין. כשסבא משה, וסבתא רבקה עלו לארץ היתה חלוקה של העולים לכל מיני מקומות ישוב וקליטה. כבר באניה שהביאה אותם לארץ, נקבע שהם יעברו ויקלטו בקבוץ חניתה. קבוץ בגבול בצפון שהוא – קבוץ חילוני. הורי סבא יעקב (סבא משה וסבתא רבקה) שלא התמצאו במה שקורה בארץ ושידעו שהם מחוסרי כל והעתיד נראה בלתי ברור, שמחו מאד על הסידור שלהם בחניתה משום שהדבר הבטיח מגורים מסודרים, אוכל ועבודה כמו בכל קיבוץ. משהגיעו לנמל חיפה, המזוודה נשלחה ישירות מהאניה לחניתה עם כל הציוד שלהם, כשהם אמורים היו להגיע לחניתה בהמשך.
כשירדו בנמל בחיפה ולפני המעבר לחניתה צריכים היו להתגורר תקופה קצרה במחנה עולים כנהוג באותם ימים. כל העולים שוכנו במחנה עולים לתקופה הראשונה לצורך רשום, חיסונים, טפול ראשוני והתארגנות. הורי הועברו לבית עולים "כפר ברנדיס" שליד חדרה שם היו כ-3 שבועות.
בעת היותם במחנה העולים בא לבקר אותם הגיס מפתח - תקוה (בעל של אחות של סבתא רבקה שהתחתנה ועלתה  לארץ  לפני השואה - בשנת 1933) הגיס הזמין אותם אליו. בעזיבת מחנה העולים היה "ויתור" מצידם על כל העזרה והסיוע שניתן היה לקבל באותם ימים. הסיוע (מיטה, שמיכה ומעט כסף למחיה בימים הראשונים) שניתן היה מועט  בשל הקשיים בהם היתה שרויה המדינה הצעירה. הוריו של סבא יעקב החליטו לעזוב ונסעו לפתח תקוה, לביתו של הגיס שהיה אלמן, אחותה של סבתא רבקה נפטרה כשנה קודם לכן. המשפחה ללא האמא גרה בצריף קטן ורעוע והגיס היה צריך לטפל ב-4 ילדים קטנים שנשארו יתומים לאחר מות אמם, הגיס שמואל דוד פרוימוביץ היה אדם מאד טוב שמאד מאד רצה לעזור לסבא משה ולסבתא רבקה ואולם היה בעצמו עני מרוד שבקושי התפרנס מעבודה בהכנת מצבות. סבי אומר שהוא זוכר אותו עד היום, באהבה רבה. הוא שכנע אותם לא ללכת לחניתה ולבוא איתו לפתח תקוה . מכיון שלא ניתן היה לגור יחד באותו צריף, שמואל דוד עזר להם למצוא ולשכור את החדר ב"היובל", מושב שהיה סמוך לפתח תקוה.
בזכותו לא הגענו לקבוץ חניתה ונשארנו דתיים. סבתא רבקה מספרת שכשהגיעה שבת ולא היה להם אוכל או כסף לקנות מצרכים לשבת, היא הלכה ברגל מ"היובל" לביתו של הגיס בפתח תקוה לבקש הלוואה בכדי לקנות אוכל לשבת. סבתא קיבלה לירה אחת לצרכי אותה שבת.
בגן ובכיתה א' סבא יעקב למד בפתח תקוה בבית ספר לא דתי. כשעברנו לצפריה היה במקום בית ספר יסודי דתי. שם למד עד כתה ו'. הוא המשיך ללמוד בכיתות ז-ח בבית ספר ביל"ו בתל אביב, שהיה נחשב בית ספר מעולה. בכדי ללמוד בביל"ו הוא נסע כל יום מצפריה לתל אביב. בסיום כיתה ח' הוא המשיך בסיוע של המחנך שהיה לו ללמוד במדרשית נעם (ישיבה תיכונית) בפרדס חנה.
אחיו של סבא יעקב – יצחק גדל מילדותו במושב דתי בצפריה ו"זכה" ללמוד ב- 4 בתי ספר יסודיים עד סיום כתה ח'. בשנים הראשונות למד בצפריה. בכיתה ה' למד במשותף עם בני המושב הסמוך, מושב חמד. בכיתות ו-ז למד בבית הספר ביל"ו ונסע גם הוא מידי יום מצפריה לתל – אביב. לקראת כיתה ח' עברו סבא משה וסבתא רבקה לגור בבני ברק ולכן סיים יצחק את בית הספר היסודי בבית ספר "מעלות" בבני ברק. יצחק גם הוא המשיך את לימודיו במדרשית נעם שבפרדס חנה. 
החיים עד כיתה ב' ב"היובל" לא זכורים לסבי כחיים בעלי אופי דתי אף כי הוא זוכר הליכה לבית כנסת בשבת. וזה משום שהסביבה והחברה לא היתה ממש דתית. כשהם עברו לצפריה חל שינוי. המושב היה כולו דתי ולכן החיים והחברה היו דתיים. אגב, במושב צפריה גרה ילדה חמודה – רחל ויזל - ש"הפכה"  להיות במשך הזמן לסבתא שלי במשפחה.
בתקופת החיים ב"היובל", היתה בארץ תקופת מחסור גדול במצרכים שונים כמו אוכל בסיסי, קמח. ביצים. מרגרינה. גבינה. בשר. גם ביגוד היה מועט ואי אפשר היה לקנות כי החנויות היו ריקות – וכמובן שגם כסף לא היה.
התקופה נקראה אז "תקופת הצנע" והמדינה חילקה לכל המשפחות פנקסים שבהם היו "בולים" שהיו מיועדים לקנית המוצרים השונים. כל בול היה מיועד למצרך – בגד, חולצה, ביצים או בשר. בנוסף היו בולים למצרכים מיוחדים. אפשר היה לקנות רק עם הבולים ולמי שלא היו בולים או שנגמרו, לא היתה אפשרות לקנות. כשקנו היו משלמים בנוסף לכסף גם בבול מתאים. כשנגמרו הבולים, צריכים היו להמתין עד שיקבלו מהמדינה פנקס חדש. ברור שפנקסים חדשים נתנו מעט ורק מידי מספר חודשים ובצורה זו המדינה השתדלה לדאוג שכולם יקבלו מצרכים בסיסיים בצורה שווה ובאותו מחיר. המחירים היו קבועים ואסור היה לשנותם ולבקש מחיר גבוה משנקבע עבור המצרכים. בידי שאריות פנקסי תלושים מאותה תקופה. כל זה בזכותו של סבא משה שידע לשמר פריטים היסטוריים מענינים. פנקסי הבולים נמצאו לאחר מותו. 


אין תגובות:

פרסום תגובה